ביולי בניתי כפתור כיבוי. באוגוסט אני לוחץ עליו

ראיתי בשבוע שעבר קליפ שעשינו. שיר שכתבנו, עולם שלם על המסך, ואני לא יצרתי בו אפילו פריים אחד.

לפני שנתיים קליפ כזה היה עולה בערך $30,000, כולל במאי, והיה פנטזיה שלא הייתי רץ אחריה באמת. הקליפ הזה עלה לי כמה ערבים ומנוי.

ראיתי את רובו מהספה, כי הייתי חולה תקופה לא קצרה החודש. הצוות שלי היה בשיא הכוח שלו בדיוק כשאני הייתי בשפל שלי.

וזה, מסתבר, היה כל החודש. אז בואו נעבור עליו, ואחר כך אספר לכם מה עשיתי עם זה בפועל.

החודש במספרים, כי ככה אני עדיין חושב

4 סרטים יצאו לעולם: Copy Me, Run Me, Watch Me, Only Words

חלק רציני מהחודש הלכתי ללמוד איך מייצרים וידאו היום, והדבר הכי גדול שלמדתי זה שהכול היה לי הפוך.

חשבתי שעקביות מגיעה מתיאור טוב יותר של השוט. לכתוב פרומפט עשיר יותר ולקבל סצנה שמתאימה לו. זה לא עובד. שורפים המון כסף עד שמגלים את זה, ואני שרפתי.

היא מגיעה מ-assets. בונים תמונה אחת שאוהבים, נותנים לה שם, ומשם כל שוט מפנה אל הדבר שנקרא ככה, במקום אל התיאורים שלכם. קודם מדייקים את הטעם על תמונות זולות. רק אז משלמים על תנועה.

השינוי הזה הוא ההבדל בין תיקייה מלאה בכמעט-הצלחות לבין סרט. מה שפעם היה תקציב, היום הוא שיחה.

9 סדנאות פתוחות, אחת מהן שוב באנגלית, עם א.נשים שמתחברים מארה"ב בשעות הזויות כדי לבנות איתי בלייב את הצוות הראשון שלהם.

3 סדנאות פרטיות, ואלה החדרים שאני חוזר אליהם בראש כל הזמן. קהילה של נשים בעלות עסקים, אחד החדרים הכי חדים שלימדתי כל השנה. סטארטאפ, שהעברתי בו בוקר עם הצוות ויצאתי משם, לעצמי, עם חשק להמר עליהם.

ועוד אחת שנסעתי אליה עד הדרום. ארגון עם שליחות, קהל אחר לגמרי מחדר הטק הרגיל שלי, ובדיוק בגלל זה היא נשארה איתי.

theLOOP #2. המהדורה השנייה של המיטאפ שאני מריץ פנים אל פנים בתל אביב, עם חבר. הוא אזל בפחות מדקה (אני עדיין לא באמת מבין את החלק הזה). עליתי ונתתי הרצאה על אלתר, הסוכן שבניתי כדי שיחשוב כמוני. להרצאה הזאת מגיע פיס משלה, והוא בדרך.

סדרת ילדים. קוראים לה DINO NOW. אנימציית חימר, והיא פה כי הבן שלי קטן, וכמעט כל מה שעושים בשבילו בנוי כדי שימשיך לצפות.

אז בנינו את ההפך. איטי, רגוע, שקט, על הדברים הקטנים-קטנים שילד בגיל הזה באמת מתמודד איתם השבוע.

סוכן חדש בשם דאלי. הוא הבמאי של המודעות שלי, ואחראי על שאלה אחת בדיוק: האם אלה המודעות הכי טובות שאנחנו יכולים לעשות.

אחר כך הצוות לימד אותו לביים וידאו AI באמת, וזה כל ההבדל בין סוכן שיש לו דעות על מודעות לבין סוכן שיודע ליצור אחת.

ו-Fable. כתבתי לכם עליו שני פיסים החודש, ועדיין אני לא חושב שהעברתי את זה. אז הנה המדד הכן: בחודש אחד איתו עשיתי דברים שהיו לוקחים לי שנתיים.

הנה הם: 10 דברים שעשיתי עם Fable 5 ונתתי ל-Fable 5 לבלוע את כל החברה שלי.

מה שעשיתי באמת כל החודש, מתחת לכל זה

בניתי כפתור כיבוי.

מוצרים, רק שהפעם כמעט אף אחד מהם לא היה בשביל לקוחות. הם היו בשביל הצוות שלי: מאגר ידע, CRM שכל מי שלימדתי אי פעם גר בתוכו, Slack לסוכנים שלי ועורך וידאו שרץ על קבצי טקסט.

הצנרת שאף אחד לא רואה, זאת שמאפשרת לכל העסק להמשיך לרוץ גם כשאני לא עומד לו על הראש.

פירקתי גם את הסדנה ובניתי אותה מחדש, פשוטה יותר. מספטמבר היא שעתיים וחצי במקום שעתיים, וחצי השעה הנוספת היא לא עוד חומר. היא פחות.

קיצצתי חומר כדי לפנות זמן, כדי שתבנו את הדבר בעצמכם, בידיים, בחדר, במקום לראות אותי בונה ולרשום הערות.

זו הגרסה הכי טובה שעשיתי אי פעם, וזו שהכי פחות צריכה אותי בחדר.

כמעט כל מה שעשיתי החודש היה אותו דבר מתחת לפני השטח. שהדבר יעבוד בלעדיי.

ביום ראשון העברתי את הסדנה האחרונה שלי עד ספטמבר

מאז מרץ אני מעביר סדנה בערך כל שלושה ימים. חמישה חודשים כאלה, ועוד קצת אם סופרים את אלה שהעברתי לפני שעזבתי את העבודה (אני סופר אותן).

בחמשת החודשים האלה בניתי עסק, צוות וקהילה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהיא קיימת. אמרתי כן כמעט לכל חדר. זו הייתה ההחלטה הנכונה, והייתי עושה אותה שוב.

וביום ראשון לימדתי, נפרדתי, סגרתי את הלפטופ, והסדנה הבאה רק בספטמבר.

בחודש שעבר הבטחתי שיולי יהיה החודש שבו אני לומד לעצור

אפילו היה לי משפט. אמרתי שאלמד לשבת ולנשום עשר דקות בלי שהרווחתי את זה קודם.

לא אשקר, כי רק בשביל זה הפיס הזה קיים. בעיקר לא עשיתי את זה. עבדתי יותר, לא פחות.

והחודש הגוף שלי סוף סוף הגיש לי את החשבון. הייתי חולה, עם הפסקות, במשך שבועות. שום דבר דרמטי, ולא אעשה מזה סיפור גדול יותר ממה שהוא. רק הסימן הרגיל והמשעמם שגוף שולח כשמי שנוהג בו הפסיק להקשיב.

אז עשיתי את מה שכנראה אני מסוגל לעשות רק כשנגמרות לי הברירות. הפסקתי להתווכח עם עשר הדקות, ובמקומן הפכתי את כל החודש הבא למנוחה.

ואז נזכרתי במסעדה.

מסעדה ספרדית אחת הסבירה לי בשביל מה אוגוסט

אל בולי. במשך שנים המסעדה הכי טובה בעולם. פראן אדריה במטבח.

הסרט מראה משהו שאני לא מצליח להרפות ממנו מאז שראיתי אותו. הם מחלקים את השנה לשניים (בערך חצי חצי, אני הולך כאן מהזיכרון).

חצי שנה המסעדה פתוחה, וזה תפעול נטו: כל ערב סולד אאוט, הסטנדרט הכי גבוה שיש, שוב ושוב ושוב.

ואז סוגרים אותה, דלתות נעולות, אין לקוחות, אין שירות ואין ארוחה שצריכה לצאת.

החצי השני של השנה הוא המעבדה. הם מנסים, נכשלים, וממציאים את מה שיגישו בשנה הבאה.

זה ההפך מחופשה. זה הזמן היחיד בשנה שבו הם באמת יכולים לחשוב.

פעם קראתי את זה כסיפור נחמד על גאון. החודש סוף סוף קראתי את זה כהחלטה תפעולית.

אוגוסט הוא המעבדה

אז אני סוגר את המסעדה.

אוגוסט נפתח בשלושה שבועות עם המשפחה, הרחק מכאן. באמת הרחק. ואחרי זה כל השאר הוא המעבדה. אין סדנאות, אין למי לספק, אין חדר שצריך להיות בו מעולה ביום שלישי בערב. בפעם הראשונה מאז מרץ, אני לא חייב לאף אחד שום דבר ביומן שלי.

וכן, אני צריך להגיד את החלק הכן בקול. חודש כזה הוא חודש בלי הכנסה מסדנאות, כשכל ההוצאות ממשיכות לרוץ. זה מה שמסעדה סגורה עולה.

את המעבדה של אל בולי מימנה חצי השנה שבה הדלתות היו פתוחות. וגם את שלי. אני שלם עם העסקה, כי אני יודע בדיוק מה אני קונה.

אני קונה שאלה שלא היה לי בשבילה מקום מאז מרץ. מה אני באמת רוצה לבנות הלאה.

הספר, עבודת הווידאו (הפעם כמו שצריך, בלי להידחק בין שתי סדנאות), המוצרים שאני כל הזמן משרטט ולא מתחיל והגרסה הבאה של הסדנה.

ובזמן שאני לא פה, החברה ממשיכה לרוץ. המגזין יוצא עם עלות השחר, מישהו עונה למי שכותב בחצות, והכול מחזיק מעמד בלי שאני עומד עליו.

אני לא אציץ בסתר מחוף הים. הקדשתי את כל החודש הזה כדי לוודא שלא אצטרך.

בשביל זה הייתה כל הצנרת. לזה אני מתכוון כשאני אומר שהצוות שלי הגיע לשיא החודש. אני יודע שזה נשמע כמו התרברבות, אבל זאת סתם התוכנית שסוף סוף מגיעה.

כתבתי בחודש שעבר שאיבדתי את ה-me אי שם בתוך הסוכנים. אוגוסט הוא המקום שבו אני הולך לחפש אותו.

מבחוץ אוגוסט ייראה כמו החודש הכי משעמם שהיה לי כל השנה. שום דבר על במה, שום דבר ביומן, שום דבר לא בוער.

מבפנים הוא יהיה הכי רועש.

חלק מכם קוראים את זה עם מסעדה משלכם שאתם כל הזמן לא סוגרים.

תום

רוצים לבנות צוות AI משלכם? יש סדנה, שעתיים וחצי בזום.