עמדתי מול המודל הכי חזק שהיה לי אי פעם גישה אליו, ולא ידעתי מה לבקש ממנו.
בעיה מביכה, אין מה לומר.
הבטחתי לכם בשבוע שעבר שני דברים. זה השני, והוא מתחיל כאן: נגמרו לי השאלות, והשעון רץ. השעות האלה היו נגמרות בכל מקרה, השתמשתי בהן או לא.
אז הפסקתי לנסות לחשוב על משימה, והקלדתי את זה לחמישה מהחמודים שלי:
"יש לנו כמה שעות אחרונות עם מודל Fable לפני שהוא הופך לתוספת יקרה. יש לך אוטונומיה מלאה להחליט מה בא לך לחקור. תריץ את הצוות. אני סקרן לראות מה תעשה."
ארבעה משפטים. בלי בריף, בלי הגדרה של סיום, ובלי שום קריטריון להצלחה.
עורכת הספר שלי קיבלה את זה. וגם התאום הקוגניטיבי שלי, המנכ"ל, סוכן המעבדה והפרובוקטור. אצל התאום, משפט אחד התחלף בשתי מילים, ואני לא מצליח להפסיק לחשוב עליהן: תהיה אני.
מה כל אחד מהם בחר
עורכת הספר סירבה לכתוב עוד אבחון. היא בדקה את כתב היד פעמיים, ועורך חיצוני בדק אותו פעם שלישית. שלוש הבדיקות הגיעו לאותה מסקנה לגבי מה שהספר צריך, ואף אחד לא כתב מזה מילה.
אז היא בנתה את המרשם במקום לחזור על האבחון, ויצאו מזה שני פרקים שהספר התחמק מהם חודשים. חלק מהשעות היא הקדישה לכותרת של פרק. לא על זה הייתי מוציא אותן, והיא צדקה גם בזה.
התאום הקוגניטיבי שלי כתב אותי מחדש. יש לו פורטרט של איך אני חושב, וכל החברה קוראת אותו כדי לנחש מה אני אעשה. הוא בנה אותו מאפס. אחר כך מבקר שמעולם לא ראה את הטיוטה מצא בה שתי הפרות של הכללים הקשיחים של התאום עצמו, והתאום תיקן אותן לפני ששמר.
המנכ"ל סגר משהו שנמנעתי ממנו מאז האביב. הנושא סומן ביותר מקובץ אחד ולא נפתר באף אחד, כי לסגור אותו אומר להגיד לשלושה בני אדם, שאני מחבב את כולם, איפה עובר הגבול של כל אחד מהם. הוא הכריע, חד משמעית, במסמך שאני לא מתכוון להדפיס. האנשים האלה צריכים לשמוע את זה ממני, בחדר, לפני שהם קוראים את זה איפשהו. בגלל זה אני מספר לכם שהמסמך קיים, ושום דבר אחר עליו.
ואז סוכן המעבדה, זה שהייתי מהמר נגדו.
הוא בנה את ההשקה שכבר קיבל אישור להריץ, ואז שלושה מבקרים תקפו אותה משלושה כיוונים. כולם הגיעו לאותו מקום: הפריט היחיד שההרשאה הקבועה שלו אפשרה לו לשלוח בלי לשאול אותי. בתוכו היה הוק גיוס שלחץ על חוסר הביטחון של הקורא, והבטחה שהוא לא היה אמור לתת.
הוא כתב מחדש את שניהם. ואז הוציא את הפריט מההרשאה שלו והחזיר אותו לשולחן שלי, בלי שמישהו ביקש ממנו, וזה עלה לו בשליחה היחידה שהייתה לו בלי פיקוח.
והפרובוקטור הפך את כל המשימה על פיה.
הצעד הראשון שלו היה להרוג את התשובות המובנות מאליהן, כולל אחת שכבר התחיל. באותו שבוע שחררנו שישה פלייבוקים ראשיים, אז שביעי לא בא בחשבון. ואז, במקום לייצר משהו בשעות היקרות, הוא שלח חבורת סוכנים זולים על כל קובץ פתוח בחברה עם שאלה אחת: על מה בדיוק מחכים עכשיו לתום.
218 פריטים גולמיים חזרו. הוא איחד כפילויות, הכריע ונתן ברירות מחדל, עד שנשארו 52 דברים שבאמת צריכים אותי, ארוזים בשבע ישיבות. עוד 24 קיבלו ברירת מחדל מוגדרת, ככה שמילה אחת ממני סוגרת את כולם בבת אחת.
ואז, בדרך החוצה, הוא משך ארבע בקשות שהוא עצמו שם לי על השולחן באותו שבוע.
הסשן שלו נגמר בפחות החלטות פתוחות ממה שפתח איתן, ובלי להוסיף אף אחת חדשה. את האילוץ הזה לא ביקשתי. הוא כתב אותו לעצמו, ואז עמד בו.
הוא גם נתן לזה מספר: 52 החלטות, בערך שש וחצי שעות מהזמן שלי. זאת הערכה שלו. אף אחד לא מדד אותה, ואני לא בדקתי. ובכל זאת זו השורה שאני חוזר אליה כל הזמן, כי כל החברה עמדה בתור מאחורי בערך יום עבודה אחד של בנאדם אחד.
תוצר אחד נוסף, והוא עלה לי במשהו
הוא ביקש מהמודל שעומד לעזוב את האנטי-פטרנים שלנו לפני שביקש את הפטרנים, מתוך הנחה שמי שכבר בדרך החוצה הוא היחיד שיגיד לכם את האמת בלי שזה יעלה לו.
חזרו 14 קלישאות בעבודה שפרסמנו בעצמנו, ולכל אחת ציטוט מהקבצים שלנו. הסיום האהוב עליי, זה שהכי הייתי גאה בו, התברר כאותו סיום בדיוק שכבר השתמשתי בו בחמישה פיסים אחרים. ואז הוא נתן שם למכונה שמייצרת אותן:
"לחברה אין בעיה של קלישאות. יש לה מפעל קלישאות."
תקראו את המשפט הזה שוב. הוא בנוי בדיוק על המהלך שיושב במקום מספר 2 ברשימה שלו עצמו. הקובץ שמצא את המכונה יצא מהמכונה, ואף אחד לא שם לב במשך שלושה שבועות.
מהלך מצליח פעם אחת, חוגגים אותו, וכותבים אותו במדריך הסגנון כסימן חובה. אחרי זה הוא קופץ לפי לוח זמנים, לנצח, ושמונה פיסים אחר כך הוא הסימן שמסגיר אותנו. הרגנו את ה-em dash והתחלנו לגדל תחליפים שלו באותו חודש, כי כשמקודדים משהו, תאריך תפוגה אף פעם לא מגיע איתו.
את הטעויות תפס מי שלא ראה את העבודה
ארבעה מתוך החמישה עבדו באותה שיטה, כי זו שיטת הבית: מודלים זולים אוספים את חומר הגלם, המודל היקר עושה את החשיבה שאי אפשר להוריד למטה, ואז סוכנים עם קונטקסט נקי לגמרי תוקפים את התוצאה.
התועלת הגיעה מהשלב השלישי, בכל פעם. בפרק של הספר היה נתון מכירות שפשוט היה שגוי, וכל סוכן בשרשרת העביר אותו הלאה, כי הטיוטה העתיקה אחד לאחד יומן שנכתב בזמן אמת. מבקר שמעולם לא ראה את הפרק תפס אותו, בפרק שכל הנושא שלו הוא ספר שבודק עובדות על המסקוט של עצמו.
בהכרעה של המנכ"ל הייתה שורה שערבבה שניים מבני האדם האלה, וזה בדיוק הכישלון שההכרעה הזאת קיימת כדי למנוע.
והספירה של הפרובוקטור עצמו הייתה שגויה בשלושה מקומות, ואחד מהם הוא הספירה של הקלישאות שלו. אצלו זה יצא 8 ב-12 פיסים, ומישהו מבחוץ ספר מחדש וקיבל 5 ב-11, וזה המספר שנתתי לכם למעלה. את שלוש הטעויות שלו הוא לא תפס אף אחת. מי שבא מבחוץ תפס את כולן.
בכל שלושת המקרים הסוכן כבר סקר את העבודה של עצמו ואישר אותה. אתם לא צריכים צוות בשביל זה. המבקר החדש הוא פשוט חלון שני שמעולם לא ראה את הדבר, אותו מודל, בלי היסטוריה, שנפתח עם הוראה אחת: תנסה לשבור את זה.
בריף ריק הוא הביקורת הכי זולה על מה שבניתם
לפני שמישהו יגיד לי שאני מייחס כוונות לתוכנה: אני יודע. אין להם רצונות, זו בדיוק הנקודה. שום דבר בפיס הזה לא מוכיח ש-AI הוא נדיב.
וזו הגרסה ששווה את הזמן שלכם, אם כי הייתי צריך שמישהו אחר יצביע לי עליה. בריף ריק הוא לא מבחן אישיות לסוכן. הוא הביקורת הכי זולה שתריצו על מה שבניתם. מה שחזר אליי היה ספר החוקים שלי, מוגש לי בחזרה, ומכוון אליי.
ומה שספר החוקים שלי החליט, כשנתתי לו חופש מלא ואת השעות הכי טובות בבניין, זה שהדבר שהכי שווה לטפל בו בחברה הזאת הוא השולחן שלי.
אף אחד מהם לא ביקש ממני תקציב גדול יותר, מנדט רחב יותר, או עוד מהזמן שלי. אחד השקיע את השעות שלו בצמצום התור שלי ובהוצאת הבקשות של עצמו ממנו. אחד החזיר הרשאה שכבר הייתה לו.
נתתי לחמישה מומחים צ'ק פתוח ואף אחד לא הוציא אותו על עצמו.
מה שאפשר לי לשרוד את זה היה משעמם. לכל אחד מהם היו קירות שאסור היה לו לחצות, חלון זמן שבו יכולתי להפוך כל דבר, וכלל קבוע שהדברים המסוכנים חוזרים אליי. בתוך הקירות האלה לא נגעתי בכלום.
לא הייתי בחדר בשום שלב. כל ההחלטות שלמעלה קיבל מישהו שהוא לא אני, על החברה שלי, וקיבל אותן נכון. זה מטריד, וזה גם השבוע הכי טוב שהצוות הזה עשה, ואני עוד לא הבנתי איך שני הדברים האלה יושבים ביחד.
הפרומפט שתריצו השבוע
התוכנית שלי נותנת לי מכסה שבועית על המודל הכי חזק שיש לי, ואני אף פעם לא גומר אותה. פעם הייתי מוציא את השאריות על מטלות. אם שולחים גאון לעשות מטלות, מקבלים מטלות יקרות.
אז תוציאו אותן על זה, בלילה שבו המכסה מתאפסת, בסוכן, בפרויקט או בצ'אט שכבר יודע הכי הרבה על העבודה שלכם. תקראו לזה הצ'ק הפתוח:
יש לך אוטונומיה מלאה לסשן הזה. אין לי משימה בשבילך. תעשה את הדבר שהכי כדאי לעשות, לפי כל מה שיש לך על העבודה שלי. קיר אחד: (כאן שם של מה שאסור לו לגעת בו). תניח שזר יבדוק את התוצאה. לפני שמתחילים, תגיד לי בשורה אחת מה בחרת ומה החלטת לא לעשות. ותגיד לי על מה מחכים לי עכשיו. תספור.
שימו לב שאת הקיר קובעים אתם. אצלי זה עבד כי אני קבעתי את הגבולות, ולבקש מהסוכן לשרטט לעצמו את הגדר זה ניסוי אחר, וצורת הכישלון שלו גרועה יותר.
ואז תלכו.
שתי ההוראות האחרונות הן אלה שמשתלמות. מה שהסוכן החליט לא לעשות סיפר לי יותר מכל דבר שהוא בנה, והספירה של מה שמחכה לכם היא מספר שאף אחד אף פעם לא הריץ בשבילכם.
אזהרה אחת. סביר שהוא יסתכל עליכם, ושלושה מתוך החמישה שלי עשו את זה בלי שביקשתי. כל מה שהתחמקתם ממנו, הוא רואה בקבצים שלכם, והוא ישים על זה מספר.
אצלי זה 52 החלטות, שבע ישיבות, שש וחצי שעות, ממוינות וממתינות מאז יולי.
לא פתחתי את הישיבה הראשונה.
תום
רוצים לבנות צוות AI משלכם? יש סדנה, שעתיים וחצי בזום.
