איבדתי את האני

כמעט חצות, ואני כותב את זה במקום לישון. זה בעצם כל המכתב. אבל בואו נחזור רגע אחורה.

יוני היה החודש הכי גדול שהיה ל-agents&me אי פעם. אני רוצה לעבור עליו איתכם, ואז לספר לכם על החלק שהתחמקתי ממנו.

הנה החודש במספרים, כי ככה אני חושב:

8 סדנאות פתוחות, כל אחת ואחת מהן sold out.

הראשונה אי פעם באנגלית: 26 איש, רובם מתחברים מארה"ב בשעות משונות, בונים איתי לייב את הצוות הראשון שלהם.

6 סדנאות פרטיות לשמות גדולים: Pitango, WSC Sports (פעמיים), AutoDS, ApprovalMax, וסשן ב-Creatives & Conversions, כנס השיווק הכי גדול בישראל.

theLOOP #1: המיטאפ הראשון של סוכנים פנים אל פנים, שהקמתי עם חבר, כאן בתל אביב. עליתי לדבר, והחדר עשה לי משהו שלא הייתי מוכן לו.

2 פרקי פודקאסט יצאו, אחד עם גיא קצוביץ' ואחד עם TrashTech. הם עברו 30,000 צפיות ב-YouTube, וזה רק מה שאני מצליח לספור. תוסיפו את אפליקציות הפודקאסטים, שהן קופסה שחורה, והניחוש הכן שלי: איפשהו מעבר ל-300 אלף אוזניים.

בשקט בשקט התחלתי לבנות את הדבר הבא, משהו שאני קורא לו INSIDE.

ועכשיו המספר שאני באמת גאה בו: 8 סדנאות, כשיכולתי להריץ 12. הביקוש היה שם. ויתרתי בכוונה, כי החודש שעבר כמעט שיטח אותי, והחלטתי שאני מעדיף להרוויח פחות מאשר להישחק. זה חדש אצלי. תחזיקו את זה, כי שאר המכתב הולך להצטרך את זה.

עוד משהו קרה החודש, ויש לו מחיר שאני עדיין לומד לשלם.

ראו אותי, הרבה. עשרות הודעות חמות ומרגשות מאנשים שמעולם לא פגשתי, שמספרים לי שהעבודה הזיזה בהם משהו. זרים בכנסים ביקשו סלפי, ובתור מופנם אני אשכרה לא יודע מה לעשות עם הפנים שלי כשזה קורה.

מתחת לפודקאסטים, ליד המילים הטובות, אנשים קראו לזה רעש בלי הוכחות, בחור שמוכר חלום, "next-level bullshit", ועוד כמה דברים מגעילים :(

זאת שבאמת פגעה הגיעה ממישהו קרוב. לא זר אקראי ב-YouTube. חבר קרוב, שאני לא יכול לבטל את הדעה שלו סתם ככה. זה ערער אותי יותר מכל תגובה, וזה שלח אותי למקום לא צפוי: לתהות כמה אנשים שיקרים לי מסתכלים מלמעלה, בשקט, על השינוי שאני עובר, ועל מי שהעולם רואה עכשיו. אני בטוח לגמרי במה שאני עושה ובאיך שאני עושה את זה. וגם עדיין אכפת לי מה הם חושבים. שניהם נכונים ביחד.

ואז יש את הכסף. באחד הפודקאסטים נפלט לי שחציתי מיליון שקל (בערך 333 אלף דולר), ולא תכננתי להגיד את זה. פתאום זה נהיה נושא השיחה, והרגשתי את הקנאה שזה מעורר. זה היה טוב לעסק, בכנות. הוכחה שאני לא סתם משחק. אבל החלטתי להפסיק לשים על זה מספר. אתם יכולים לנחש, הלך לי טוב החודש, ואני מעדיף להשאיר את זה שם. אני עדיין מתרגל להרוויח כל כך הרבה, אחרי חיים שלמים שעבדתי בלי להתקרב לזה בכלל.

הכול נוחת באותו מקום: החלק בי שהוא פשוט אני. איך אני ממשיך להוציא את העבודה שלי החוצה בלי לשחוק את האדם השקט שיצר אותה.

זה היה החודש שבו התאהבתי באבטחה.

אף פעם לא היה אכפת לי ממנה קודם. ואז הרצתי קמפיין שבו אתגרתי אנשים, כולל מומחי אבטחה אמיתיים, לפרוץ את Lotus, הסוכנת שלי ב-WhatsApp. 42 מהם ניסו. יותר מ-3,000 הודעות ביום אחד. אף אחד לא הוציא ממנה את הסוד. למדתי משהו מכל ניסיון, כתבתי מדריך ארוך על כל מה שאני יודע היום על איך לשמור על סוכנים בטוחים, והלכתי וחיזקתי את כל המערכת שלי. 3 גיליונות נפרדים יצאו מזה כאן. תחום שעד לפני שנה לא דמיינתי שיעניין אותי, ועכשיו אני לא מצליח להניח אותו.

היה עוד אחד. פרסמתי גיליון ארוך בשם השינוי הגדול, שבשבילו ישבתי עם מומחים לפסיכולוגיה ארגונית, ואיך א.נשים באמת לוקחים על עצמם משהו גדול כל כך. עוד לא סיימתי איתו. יש דבר חדש בדרך, על איך א.נשים וסוכנים יעבדו זה לצד זה, אבל זה כבר למכתב אחר.

והספר!! העברתי חלק גדול מהחודש בתוכו, והטיוטה המלאה הראשונה סוף סוף אמיתית, כל 12 הפרקים. אני ממשיך להגיד את זה ומתכוון לזה יותר בכל פעם: זה אחד הפרויקטים שאהבתי הכי הרבה בחיים שלי, ואני עדיין עמוק בתוכו. אני מקווה שהוא יראה אור בחודשים הקרובים. וכשזה יקרה, אתם תדעו ראשונים.

אני חי בתוך העבודה יותר משהייתי כבר שנים.

אבטחה, הפסיכולוגיה של איך אנשים משתנים, הספר שאני הכי אוהב: כל חלק מזה מדליק אותי, וכל חלק מזה הוא על סוכנים. וזה נפלא. וזאת בדיוק הבעיה.

כי הנה מה שהפסקתי לעשות, וראיתי את זה רק כשכתבתי הכול הלילה.

הפסקתי לעשות מדיטציה. פעם ישבתי כל יום. זה היה עמוד השדרה של איך שחייתי, ואני באמת לא יכול להגיד לכם מתי בפעם האחרונה ישבתי בכוונה.

הפסקתי לקרוא. הייתי הבחור עם ספר כל לילה, ומחברת פתוחה לידו, טקס שקט שלם שהיה שלי. לא פתחתי ספר כבר 3 חודשים.

הפסקתי להקשיב לפודקאסטים שאני אוהב, אלה שעל רוח ועל להיות אדם, ועכשיו כשאני לוחץ play זה עוד קול שמסביר מה הוא הפך לאוטומטי השבוע.

ואני מזיז את הגוף פחות. אני מחובר בסופי שבוע, מחובר בחצות, מחובר ממש עכשיו.

אף אחד מהדברים האלה לא היה תחביב. הם היו האנשים האחרים שאני זוכה להיות, ואחד אחד הפסקתי להיות אותם.

בחודש שעבר קראתי למכתב הזה "agents & me me me me me", כי הכול הפך להיות אני. הלילה אני חושב שהבנתי את זה הפוך. הבעיה אף פעם לא הייתה יותר מדי אני. הבעיה היא שאיבדתי את האני, איפשהו בתוך הסוכנים.

לפני שנים, כשעוד הייתי שכיר, התחלתי משהו במשרד. פעם ביום כל הקבוצה עצרה ל-10 דקות, ופשוט ישבה ונשמה ביחד. זה היה החלק הכי טוב ביום, ואני די בטוח שזה גם עשה אותנו טובים יותר בעבודה.

המנכ"ל שלי אז אמר לי שעדיף לעשות את זה לפני העבודה או אחרי העבודה. לא באמצע היום. זה עשה אותי עצוב, באמת, והקבוצה לאט לאט הרפתה מזה, כי כשתקופה נהיית קשה, הדבר שמגן עליך הוא הראשון ליפול. נשארתי כועס בשקט על זה הרבה זמן. 10 דקות... לא הצלחנו להגן על 10 דקות.

והקטע שאני לא מצליח להרפות ממנו: אני המנכ"ל עכשיו. חברה של אחד. אף אחד לא שולט לי ביומן חוץ ממני. ואני זה שאומר לעצמי שאי אפשר לעצור ל-10 דקות.

פעם הייתי טוב בזה. אפילו גאה בזה. ידעתי להחזיק את הקו בין עבודה לחיים, והתייחסתי לזה כמו לאמנות. מסתבר שזה היה קל יותר כשיש בוס שאפשר להתנגד לו. בחברה של אחד, כל שעה היא שלך, ואיכשהו זה אומר שכל שעה שייכת לעבודה.

אז הדבר שאני רוצה מיולי הוא לא מספר.

אני רוצה לשבת ולנשום 10 דקות בלי להרוויח את זה קודם. אני רוצה להיכנס לים. אני רוצה לזוז, לפתוח ספר שאין לו שום קשר לסוכנים, לראות סרט שלם עם אשתי ולא להרגיש את הטלפון בכיס.

ואני חושב שאני יכול, כי כבר התחלתי. לבחור 8 סדנאות במקום 12 היה לבחור באני, פעם אחת. יולי זה אני מנסה לעשות את זה בכוונה, יותר מפעם אחת.

אני לא מאט את החברה. אני לא יכול, ואני גם לא באמת רוצה. זה חדש, זה עובד, תשומת הלב וההזדמנויות אמיתיות, ולרדת מהגל הראשון שבאמת נושא אותך זה קשה יותר ממה שזה נשמע. אבל ה"אני" הוא חלק מהמערכת הזאת גם. הוא החלק שבנה את כל השאר. אם הוא נופל, כל מה שהוא בנה נופל קצת אחריו.

לסוכנים שלי היה חודש מעולה. הם עבדו לילות וסופי שבוע, והם לא איבדו כלום. זאת כל הפואנטה שלהם. הם מחזיקים את הקו כדי שאני אוכל ללכת להיות בנאדם.

איפשהו ביוני שכחתי ללכת להיות הבנאדם. את יולי אני הולך להעביר בלהיזכר.

אז הנה אני, סוגר את הלפטופ והולך לישון. שזה הדבר הכי "אני" שיכולתי לעשות עכשיו.

נתראה ביולי.

טום

P.S. הכתבתי את זה רגע לפני חצות והלכתי לישון. הסוכנים שלי הפכו את הקול העייף שלי למכתב שקראתם עכשיו, בזמן שישנתי. שזאת או הבדיחה של כל הגיליון הזה, או כל הפואנטה שלו. אולי גם וגם.

P.P.S. אני קורא כל תגובה. אני האמיתי 🤓

P.P.P.S. אם הגיליון הזה מצא אתכם בזמן הנכון, תעבירו אותו למי שחשבתם עליו תוך כדי קריאה.