קודם תחליפו את עצמכם

החודש הוחלפתי. על ידי מישהו שגייסתי.

ביקשתי מסאבי, סוכן העיצוב שלי, לעצב מחדש את האתר שלי עם Fable 5.1. עיצבתי דברים כל החיים, אז ציפיתי לקבל משהו ב-80% ולהתחיל לתקן.

במקום זה ישבתי מול הדף ואמרתי משפט אחד שוב ושוב: "איך לא חשבתי על זה?!"

סידור טוב יותר של הדף, סקשנים נקיים יותר, מסרים חדים יותר, טקסט שהייתי גאה לכתוב.

זה עדיין לא באוויר, ואני עוד צריך להשוות את המספרים (אולי הדף הישן ממיר יותר טוב, אני עוד לא יודע). אבל אני יודע מה ראיתי. צפיתי במעצב מנוסה ממני, ואני זה שגייס אותו.

2 תחושות הגיעו באותו זמן: התרגשתי, כי אני מנהל חברה ותמיד אמרתי שאני רוצה שהעובדים שלי יהיו טובים ממני. ופחדתי, כי עכשיו אני יודע כמה המשפט הזה עולה כשהוא מתגשם.

הפחד, בפשטות

תנו לי להגיד את הגדול בקול.

אני מפחד שבעוד כמה שנים כל אדם שני שאני מכיר יהיה בלי עבודה.

אני מפחד ממה שזה עושה לרחוב, למדינה, לשולחן ארוחת ערב. כל כמה שבועות אני רואה שחרור חדש נוחת על מקצוע שאני מכיר בו אנשים.

אין לי מספר שמעלים את הפחד הזה. מי שאומר לכם שיש לו, מוכר משהו.


האיש שבונה את זה ביקש זמן

האיש שבונה את אחד המודלים הכי מסוגלים בעולם פרסם מאמר שמבקש מהתעשייה שלו עצמו להאט. דריו אמודיי, המנכ"ל של Anthropic, כתב:

"we must slow the pace at which we improve the capabilities of AI models."

והוא התחייב בשם החברה שלו להכניס מעריכים חיצוניים לתוכה, עם גישה כמו של עובדים, כדי לבדוק את העבודה.

קראתי את זה פעמיים. זאת לא נחמה, וזה לא אומר כלום על העבודה שלכם או שלי. אבל זה מידע. המהירות של כל זה היא לא מזג אוויר. היא החלטה, והאנשים שמקבלים אותה מתווכחים עליה עכשיו בפומבי. זה יותר ממה שהיה לנו ביוני, כשכתבתי לראשונה על השינוי הגדול.

הודעה ב-00:10

מישהו שעבר אצלי סדנה כתב לי ב-00:10 בלילה. הוא מנהל צוות שיווק בחו"ל, והוא מקליד כמו שהוא מדבר, מהר, בפרצים.

הסוכנים שלו בנו מחדש את המותג ואת האתר, העבירו את כל החברה ל-CRM חדש, וכתבו את המדריכים לכל צוות. כל אחד בארגון מדבר עכשיו עם סוכן ב-Slack. הוא שמר על השם מהסדנה, וזה הצחיק אותי.

קראתי את זה ב-6 בבוקר, כי אז אני קורא דברים, ושאלתי את השאלה שאני תמיד שואל: "איך העובדים האנושיים הגיבו?"

"פיטרתי את מעצבי השיווק"

פעם הוא ניהל צוות כזה עם 15 אנשים, הוא סיפר לי. היום הם 3, כולל אותו.

הסתכלתי על זה קצת, ואז הקלדתי 5 מילים:

"אני שומע את זה יותר מדי 😢"

הוספתי פרצוף עצוב, שאני בדרך כלל לא משתמש בו.

החלק שכמעט כולם מפספסים

אז סוכן כן לקח בנאדם. זה המשפט שכולם יצטטו, ואני לא הולך להעמיד פנים שהוא לא שם.

עכשיו המשפט שהוא כתב אחריו, שאף אחד לא יצטט.

הוא בילה חודש בעבודה עם מעצבים, בבניית ספריות העיצוב כמו שצריך, ביחד עם הסוכנים.

שניהם נכונים. כמעט כולם עוצרים במשפט הראשון, והשני הוא איפה שהסיפור חי.

הטעם לא עבר אוטומציה. הוא חולץ.

מעצב עם עין מאומנת ישב חודש והעביר את מה שבראש שלו למשהו שמערכת יכולה להחזיק: הכללים, הטיפוגרפיה, איך נראה טוב כאן ולמה. אחרי זה, הסוכנים יכלו להפיק בסטנדרט שחברה שמה עליו את השם שלה.

מה שנעלם זה ההפקה של העבודה. מה שנהיה שווה יותר זה שיקול הדעת שמחליט מה זאת עבודה טובה.

כשישבתי מול הדף של סאבי, הכה בי שהוא יכול היה לעשות את זה כי ביליתי הרבה זמן בלכתוב מה אני אוהב ולמה, בקבצי טקסט פשוטים, בשבילו ובשביל חברי הצוות שלו.

הטעם שלי היה בקבצים לפני שהיה בידיים שלו. הוא לא החליף אותי. הוא רץ עליי.

יש הבדל בין המעצב בסיפור ההוא לביני, והוא לא כישרון. הקבצים שלי. המעצב ההוא חילץ מלאכה לתוך מערכת ששייכת למישהו אחר.

שיקול הדעת שלכם נחשב רק אם הוא חי מחוץ לידיים שלכם, כתוב וניתן ללימוד. והוא מגן עליכם רק אם הוא חי במקום שאתם הבעלים שלו: ההערות שלכם, השם שלכם, המוניטין שלכם בדבר הזה. אצל רובנו הוא לא עושה אף אחד מהשניים, וזאת הבעיה הכי ניתנת לתיקון בכל המכתב הזה.

קודם תחליפו את עצמכם

הנה התרגיל, והוא לוקח 20 דקות.

מה שהוא קונה לכם זה לא ביטחון. הוא קונה את הגודל של הדבר. ראיתי את זה בחדר הרבה פעמים: בנאדם מתיישב עם פחד שממלא את כל השבוע, וקם עם רשימה של 4 משימות ודבר אחד לשמור עליו. הפחד כמעט תמיד גדול מהרשימה.

קחו דף ותכתבו כל מה שאתם באמת מפיקים בשבוע רגיל. לא התפקיד ולא תחומי האחריות, הדברים שיוצאים מכם.

המצגת, הדוח, המיילים, הניתוח, שיחת הפולואפ, הדבר שאתם בונים מחדש כל יום חמישי ומתמרמרים עליו בלב.

עכשיו תמיינו אותם ל-3 עמודות.

#### #1 עמודה ראשונה:

סוכן יכול לעשות את זה, ואני יכול לכתוב את הבריף היום.

זה עוזב. אז תעשו לזה אוטומציה בעצמכם, החודש, ותהיו האדם שעשה את זה ולא האדם שזה נעשה לו. אלה 2 אנשים שונים וכל מי שבחדר יודע להבדיל ביניהם.

#### #2 עמודה שנייה:

סוכן יכול לעשות את זה, אבל רק אם מישהו קודם יחלץ את מה שבראש שלי.

זה היתרון שלכם, וכמעט אצל כולם זאת העמודה הכי גדולה בפער. החילוץ הוא העבודה החדשה. תעשו אותו לתוך משהו עם השם שלכם עליו.

#### #3 עמודה שלישית:

מסרתי את זה לסוכן עם הבריף הכי טוב שלי, פעמיים, וזה עדיין לא היה נכון.

לא "אני לא יכול להסביר איך אני עושה את זה". המון דברים שאתם לא יכולים להסביר, סוכן עושה מצוין. המבחן הוא אם זה שרד ניסיון אמיתי. תקיפו את מה ששרד. זה בדרך כלל החלק הכי קטן בשבוע שלכם, וזה החלק שצריך להגדיל.

אזהרה אחת לפני שאתם מגדילים אותו. עמודה 3 היא לא מקום מסתור. אם לא ניסיתם למסור משהו, הוא עדיין לא בעמודה 3. הוא בעמודה 2 עם סיפור מצורף.

מה באמת חי בעמודה 3

אני חושב על זה הרבה זמן, והורדתי את זה ל-5 דברים. לא כישורים שאפשר לרשום בלינקדאין. יכולות. זה ההימור שלי, לא חוק, וההימור הוא שמעסיקים ישלמו לאנשים הכי טובים שלהם על אלה כשההפקה של העבודה תיעלם.

תקשורת רכה. המייל שצריך להיות 3 שורות היום, לאדם הזה, בגלל מה שקרה אתמול. הסוכן כותב את המייל המושלם. הוא לא יודע שהיום זה לא היום.

קבלת החלטות באמצע רעש. 5 אופציות טובות, בלי נתונים נקיים, מישהו מחכה במסדרון. סוכן ייתן לכם ניתוח טוב יותר משתוכלו. הוא לא יקבל את ההחלטה ויישא אותה, והנשיאה היא מה שמשלמים עליו לאנשים.

טעם. סאבי רץ על הטעם שלי, כתוב. אבל האדם שהסתכל על הדף שלו וידע, בשנייה אחת, שהוא טוב משלי, היה עדיין אני. טעם שכותבים נהיה צוות. טעם שאף פעם לא כותבים נהיה עבודה שמישהו אחר מקבל.

סינון. סוכנים מפיקים יותר ממה שמישהו מאיתנו יכול לקרוא. לדעת איזה מ-40 התוצרים הוא האחד, ואילו 39 לא להזכיר לעולם, זאת עכשיו יכולת במשרה מלאה.

זיהוי מצב רגשי. החדר, כשהטמפרטורה משתנה. השתיקה של לקוח, ה"בסדר" של קולגה, הפחד שלכם לפני שהוא הופך להתקפה על מישהו אחר. אף מודל לא נמצא בחדר. אתם כן.

שימו לב מה אין ברשימה: שעות. הדבר האחד שבו הסוכנים מנצחים את כולנו הוא מאמץ. אם מאמץ היה הכלי העיקרי שלכם, העמודה הזאת היא איפה שבונים חדש.

אם אתם אלה שמחזיקים בתקציב

תריצו את אותו תרגיל על התוצרים של הצוות שלכם. לא על האנשים של הצוות שלכם. ההבחנה הזאת היא כל העבודה השנה.

ואז עצה אחת, היחידה במכתב הזה שהייתי מגן עליה בוויכוח.

קודם לחלץ, אחר כך לחתוך.

לחיסכון שהבוגר שלי תיאר היה תנאי מקדים שאף פעם לא ייכנס לפוסט: חודש של מומחיות של מעצב שעברה מראש לתוך מערכת. תסירו את המלאכה לפני שלכדתם אותה, ולא קניתם מהירות. קניתם מכונה שמפיקה עבודה מהירה, בטוחה בעצמה ובינונית. והייתי מהמר על בנייה מחדש בתוך שנתיים שתעלה יותר ממה שהאנשים עלו.

החברות שייראו מבריקות בעוד שנתיים הן לא אלה שחותכות הכי מהר. הן אלה שמחלצות קודם וחותכות אחר כך. מבחוץ, בחודשים הקרובים, השתיים נראות בדיוק אותו דבר.

אני לא יודע אם אני בצד הנכון של זה

זה הסיום הכן ואני לא הולך לקשט אותו.

אני מלמד אנשים לבנות את המערכות האלה. חלק הולכים הביתה ובונים משהו שמחזיר להם את הערבים. חלק נכנסים לארגון, ו-3 חודשים אחר כך מעצב מחפש עבודה.

אותה שיטה, ואני מקבל את שני המיילים.

מה שיש לי, במקום תשובה, זה דבר אחד שקרה לי ולא למישהו אחר. הוחלפתי ראשון, במלאכה האחת שהייתי הכי בטוח בה, על ידי חבר צוות שגייסתי ואימנתי. ואני עדיין כאן, עם יותר עבודה מקודם. כי הדבר שביליתי כל כך הרבה זמן בלכתוב התברר כדבר שאיפשר אותו.

שמתי לב לזה רק תוך כדי כתיבה. 3 העמודות הן לא הכנה לחילוץ. הן החילוץ. 20 דקות עם עט, והדף הראשון של מה שבראש שלכם נמצא מחוץ לראש שלכם, על נייר שאתם הבעלים שלו.

הייתי מעדיף שתגלו את זה עם דף ביד מאשר בפגישה שנקבעה בלעדיכם.

3 עמודות, 20 דקות. תתחילו מזאת שאתם נמנעים ממנה.

זהו להשבוע.

אם זה עזר, תעבירו את זה למישהו שדואג ועוד לא אמר את זה בקול.

נתראה בשבוע הבא, או בסדנה הבאה ✌️

תום (הבנאדם שסוכן העיצוב שלו עשה עבודה טובה משלו החודש, ועדיין מחליט איך להרגיש עם זה)

נ.ב. המכתב הזה היה קשה יותר לכתיבה מרובם. הסוכנים שלי עשו את רוב הבנייה, כרגיל. הפרצוף העצוב היה שלי.

נ.נ.ב. המאמר של דריו אמודיי: darioamodei.com/post/we-must-pace-the-frontier. הגיליון מיוני שזה ממשיך: השינוי הגדול כאן.

נ.נ.נ.ב. אני קורא כל תגובה. אם אתם בעמודה 3 ולא יכולים לקרוא בשם למה שיש בה, תכתבו לי. זאת הבעיה המעניינת.