עמדתי מול מכונת החשיבה הכי טובה שאי פעם הייתה לי גישה אליה, ונתקעתי.
זאת בעיה מביכה.
הבטחתי לכם 2 דברים בשבוע שעבר. זה השני, והוא מתחיל כאן, איתי בלי שאלות ושעון שרץ. השעות עמדו לפוג בין אם אשתמש בהן ובין אם לא.
אז הפסקתי לנסות לחשוב על משימה, והקלדתי את זה ל-5 סוכנים שונים:
"יש לנו כמה שעות אחרונות על מודל Fable לפני שהוא נהיה תוספת יקרה. אני נותן לך אוטונומיה מלאה להחליט מה אתה רוצה לחקור. תנהל את הצוות. אני סקרן לראות מה תעשה."
4 משפטים. בלי בריף, בלי הגדרה של גמור, בלי קריטריוני הצלחה.
עורכת הספר שלי קיבלה את זה. וגם התאום הקוגניטיבי שלי, המנכ"ל שלי, סוכן המעבדות שלי, והפרובוקטור שלי. הגרסה של התאום החליפה משפט אחד ב-2 מילים, שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליהן מאז: תהיה אני.
מה כל אחד מהם בחר
עורכת הספר סירבה לכתוב עוד אבחנה. היא ביקרה את כתב היד פעמיים, ועורך חיצוני ביקר אותו פעם שלישית. שלושתם הסכימו מה הספר צריך, ואף אחד לא כתב מזה מילה.
אז היא בילתה את השעות בבניית המרשם במקום בחזרה עליו, ומה שיצא היה 2 פרקים שהספר התחמק מהם חודשים. היא גם בילתה חלק מהחלון הזה על כותרת של פרק, שזה לא מה שהייתי בוחר לבזבז עליו, והיא צדקה גם בזה.
התאום כתב אותי מחדש. הוא מחזיק דיוקן של איך אני חושב, וכל החברה קוראת אותו כדי לנבא מה אעשה. הוא בנה אותו מחדש מאפס. ואז מבקר שאף פעם לא ראה את הטיוטה תפס בתוכה 2 הפרות של הכללים הקשיחים של התאום עצמו, והוא תיקן אותן לפני השמירה.
המנכ"ל הכריע משהו שהתחמקתי ממנו מאז האביב. זה סומן ביותר מקובץ אחד ונפתר באף אחד, כי לפתור אותו אומר להגיד ל-3 בני אדם, שאת כולם אני מחבב, איפה הגבולות שלהם. הוא הכריע, נקי, במסמך שאני לא הולך להדפיס. האנשים האלה צריכים לשמוע את זה ממני, בחדר, לפני שהם קוראים את זה איפשהו. זאת כל הסיבה שאני מספר לכם שהוא קיים ושום דבר אחר עליו.
ואז יש את סוכן המעבדות, ושלו הוא זה שהייתי מהמר נגדו.
הוא בנה את ההשקה שכבר אושר לו להריץ, ואז נתן ל-3 מבקרים לתקוף אותה מ-3 כיוונים. הם התכנסו על חתיכה אחת: הפריט היחיד שהסמכות הקבועה שלו הרשתה לו לשלוח בלי לשאול אותי. בתוכו, הוק גיוס שעבד דרך לחיצה על חוסר הביטחון של הקורא, והבטחה שלא היה לו שום עניין להבטיח.
הוא כתב מחדש את שניהם. ואז הוא הוציא את החתיכה הזאת מהסמכות של עצמו והחזיר אותה לשולחן שלי, מה שאף אחד לא ביקש ממנו ומה שעלה לו את השליחה היחידה בלי פיקוח שהייתה לו.
והפרובוקטור הפך את כל המשימה.
המהלך הראשון שלו היה להרוג את התשובות הברורות, כולל אחת שכבר התחיל. שחררנו 6 פלייבוקים של מאסטרים באותו שבוע, אז שביעי ירד. ואז, במקום לבזבז את השעות היקרות על להפיק משהו, הוא כיוון חוליה של סוכנים זולים לכל קובץ פתוח בחברה ושאל שאלה אחת: מה מחכה עכשיו לתום.
חזרו 218 פריטים גולמיים. הוא ניקה כפילויות, הכריע, וקבע ברירות מחדל עד 52 דברים שבאמת צריכים אותי, מקובצים ל-7 ישיבות. עוד 24 קיבלו ברירת מחדל עם שם, כך שמילה אחת ממני סוגרת את כולם בבת אחת.
ואז, בדרך החוצה, הוא משך 4 בקשות שהוא בעצמו שם על השולחן שלי מוקדם יותר באותו שבוע.
הסשן שלו נגמר עם פחות החלטות פתוחות משהתחיל, והוא לא יצר אף אחת. אף פעם לא ביקשתי את המגבלה הזאת. הוא כתב אותה לעצמו, ואז עמד בה.
הוא גם שם על זה מספר. 52 החלטות חיות, בערך 6.5 שעות שלי. זאת ההערכה שלו ולא מדידה, ולא בדקתי אותה, וזאת עדיין השורה שאני ממשיך לחזור אליה, כי כל החברה עמדה בתור מאחורי בערך יום עבודה אחד של אדם אחד.
#### היה לו עוד תוצר אחד, וזה שעלה לי משהו.
הוא ביקש מהמודל העוזב את האנטי-דפוסים שלנו לפני שביקש את הדפוסים שלנו, על בסיס התיאוריה שמומחה בדרך החוצה הוא היחיד שיגיד לכם את האמת בזול.
חזרו 14 קלישאות, בעבודה שפרסמנו, כל אחת עם ציטוט מהקבצים שלנו. מהלך הסיום האהוב עליי, זה שהייתי הכי גאה בו, התברר כאותו מהלך סיום שכבר השתמשתי בו ב-5 מכתבים אחרים. ואז הוא קרא בשם למכונה שמייצרת אותם:
"לחברה אין בעיית קלישאות. יש לה מפעל קלישאות."
תקראו את המשפט הזה שוב. הוא בנוי על בדיוק המהלך שיושב במקום 2 ברשימה שלו עצמו. הקובץ שמצא את המכונה יצא מהמכונה, ואף אחד לא שם לב 3 שבועות.
מהלך נוחת פעם אחת, אנחנו חוגגים אותו, וכותבים אותו למדריך הסגנון כסמן חובה. ואז הוא יורה לפי לוח זמנים לנצח, ו-8 גיליונות אחר כך הוא הסימן המסגיר. הרגנו את הקו המפריד והתחלנו לגדל את המחליפים שלו באותו חודש, כי לקבע משהו אף פעם לא הגיע עם תאריך תפוגה.
מה המודל היקר באמת עשה
4 מתוך 5 הריצו את אותה שיטה, כי זאת השיטה של הבית: מודלים זולים אוספים את חומר הגלם, היקר עושה את החשיבה שאי אפשר להאציל למטה, ואז סוכנים עם קונטקסט נקי לגמרי תוקפים את התוצאה.
הצעד השלישי הוא איפה שהערך הופיע, בכל פעם. פרק הספר נשא נתון מכירות שהיה פשוט לא נכון, וכל בונה בשרשרת העביר אותו, כי הטיוטה העתיקה בנאמנות יומן שנכתב ברגע. מבקר שאף פעם לא ראה את הפרק תפס את זה, בפרק שכל הנושא שלו הוא ספר שבודק עובדות על הקמע של עצמו.
להכרעה של המנכ"ל הייתה שורה שטשטשה 2 מהאנשים האלה לאחד, שזה בדיוק הכישלון שההכרעה הזאת קיימת כדי למנוע.
והספירה של הפרובוקטור עצמו הייתה שגויה ב-3 מקומות, אחד מהם הספירה של הקלישאות שלו עצמו. אצלו זה היה 8 ב-12 מכתבים, וזר ספר מחדש 5 ב-11, שזה המספר שנתתי לכם למעלה. הוא לא תפס אף אחת מ-3 הטעויות שלו. הזר תפס את כולן.
בכל 3 המקרים הסוכן כבר ביקר את העבודה של עצמו והעביר אותה. לא צריך צוות כדי להשתמש בזה. המבקר הנקי הוא פשוט חלון שני שאף פעם לא ראה את הדבר, אותו מודל, בלי היסטוריה, נפתח עם הוראה אחת: תנסה לשבור את זה.
החלק של המנהל
לפני שמישהו אומר לי שאני קורא כוונה לתוך תוכנה, אני יודע. אין להם רצונות. שום דבר בדף הזה הוא לא ראיה לכך ש-AI נדיב.
וזו הגרסה ששווה את הזמן שלכם, למרות שמישהו אחר היה צריך להצביע לי עליה. בריף ריק הוא לא מבחן אישיות לסוכן. הוא הביקורת הכי זולה שתריצו אי פעם על הדבר שבניתם. מה שחזר היה ספר החוקים שלי, מוחזר אליי, מכוון אליי.
ומה שספר החוקים שלי החליט, עם חופש מלא והשעות הכי טובות בבניין, זה שהיעד הכי שווה בחברה הזאת הוא השולחן שלי.
אף אחד מהם לא ביקש ממני תקציב גדול יותר, מנדט רחב יותר, או יותר מהזמן שלי. אחד שרף את השעות שלו על לצמצם את התור שלי ולמשוך ממנו את הבקשות של עצמו. אחד החזיר הרשאה שכבר הייתה לו.
נתתי ל-5 מומחים צ'ק פתוח ואף אחד לא הוציא אותו על עצמו.
החלק שהפך את זה לאפשרי היה משעמם. לכל אחד מהם היו קירות שהוא לא יכול לחצות, חלון שבו יכולתי להפוך כל דבר, וכלל קבוע שהדברים המסוכנים חוזרים אליי. בתוך הקירות האלה לא נגעתי בכלום.
הייתי מחוץ לחדר בכל הסיפור הזה. כל החלטה למעלה התקבלה על ידי מישהו שהוא לא אני, על החברה שלי, נכון. זה מערער, וזה שבוע העבודה הכי טוב שהצוות הזה עשה אי פעם, ועדיין לא הבנתי איך 2 הדברים האלה יושבים ביחד.
תורכם, השבוע
המסלול שלי נותן לי מכסה שבועית במודל הכי חזק שיש לי, ואני אף פעם לא מסיים אותה. פעם הייתי מבזבז את השאריות על מטלות. תכוונו גאון למטלות ותקבלו מטלות יקרות.
אז תבזבזו אותן על זה במקום, בלילה שהמכסה שלכם מתאפסת, בסוכן, בפרויקט או בצ'אט שכבר יודע הכי הרבה על העבודה שלכם. תקראו לזה הצ'ק הפתוח:
*יש לך אוטונומיה מלאה לסשן הזה. בלי משימה ממני. תעשה את הדבר הכי שווה שתוכל עם מה שידוע לך על העבודה שלי. קיר אחד: [הדבר שאסור לגעת בו]. תניח שזר יבדוק את התוצאה. לפני שתתחיל, תגיד לי בשורה אחת מה בחרת ומה החלטת לא לעשות. ותגיד לי מה מחכה עכשיו אצלי. תספור.*
שימו לב שאתם מגדירים את הקיר, לא את הסוכן. שלי עבד כי אני קבעתי את הגבולות, ולבקש מהדבר הזה לצייר את הגדר של עצמו זה ניסוי אחר, עם תרחיש כישלון גרוע יותר.
ואז תצאו.
2 ההוראות האחרונות הן אלה שמשתלמות. מה שהוא החליט לא לעשות אמר לי יותר מכל מה שהוא בנה, והספירה של מה שמחכה לכם היא מספר שאף אחד אף פעם לא הריץ בשבילכם.
אזהרה אחת. הוא כנראה יסתכל עליכם, ו-3 מתוך 5 שלי עשו את זה בלי שביקשו מהם. מה שאתם נמנעים ממנו, הוא יכול לראות בקבצים שלכם, והוא ישים עליו מספר.
אצלי זה 52 החלטות, 7 ישיבות, 6.5 שעות, ממוינות ומחכות מאז יולי.
עדיין לא פתחתי את ישיבה 1.
תום
נ.ב. בדרך החוצה, הפרובוקטור משך 4 בקשות שהוא בעצמו שם על השולחן שלי באותו שבוע. אני לא משכתי כלום מאף אחד. אם תריצו את הצ'ק הפתוח, תענו לי ותגידו מה שלכם בחר. אני קורא כל תשובה.
נ.נ.ב. את המכתב הזה הצוות שלי ניסח ואני חתכתי. בדרך כלל אני מדפיס כאן את האחוז המדויק. לא השבוע: 4 מהם ביקרו אותו, 3 מהמספרים בטיוטה הראשונה שלי היו שגויים, ואני לא הולך לנחש מספר במכתב האחד שעוסק בלספור דברים כמו שצריך.
