הסוכן שכותב את הנוסחה לא פותח את הקובץ שהוא עצמו יצר, ולכן הוא לא יכול לדעת אם המספר שיוצא ממנה נכון. התיקון הוא לתת לסוכן דרך לחשב את התוצאה בעצמו, ולהשוות אותה למה שהנוסחה מחזירה, לפני שהקובץ נחשב מוכן, במקום לבקש ממנו נוסחה מדויקת יותר.
הסיבה נעוצה באופן שבו מודל שפה מייצר טקסט: הוא כותב את הנוסחה תו אחרי תו, על סמך איך שנוסחאות דומות נראות במיליוני קבצים שראה, ולא על סמך הרצה בפועל של החישוב. זה עובד מצוין בנוסחה פשוטה, ומתפרק בדיוק ברגע שיש תלות בין תאים, טווח שמשתנה, או תנאי מקונן, כי שם הפער בין נוסחה שנראית נכונה לנוסחה שמחשבת נכון גדל. הכלל שנגזר מזה פשוט: כל תוצר שהסוכן לא יכול לקרוא בחזרה כטקסט, כמו קובץ אקסל, שקופית, או תמונה, הוא תוצר שהוא כותב בעיוורון, והבדיקה חייבת לקרות בכלי אחר, לא בשיפוט העצמי שלו על מה שהוא כתב.
אצלנו הכלל הפשוט הוא שכל קובץ עם נוסחאות חוזר לסוכן פעם שנייה, כשלושה או ארבעה תאי מפתח שהוא מחשב בעצמו, צעד אחר צעד, ומשווה אותם לתוצאה שציפינו לה (רק התאים שהתלות בהם הכי מסובכת, לא כל הגיליון). כשבנינו טבלת תמחור פנימית לפני כמה שבועות, הנוסחה נראתה מושלמת בקריאה חטופה, וכשהסוכן חישב את התוצאה בעצמו במקום לסמוך על התחביר שכתב, מספר אחד לא התאים, וזה כל מה שהיה צריך כדי לתפוס טווח שמתחיל תא אחד מאוחר מדי.
זה נשמע כמו צעד מיותר, עד שזוכרים שגיליון אקסל הוא בעצם התוצר היחיד שהסוכן בונה בלי שהוא באמת רואה אותו, מה שהופך אותו לתלמיד הכי בטוח בעצמו בכיתה (וגם היחיד שלא פותח את המחברת לפני שהוא מגיש אותה).
פרומפט במתנה
יש לי קובץ אקסל עם נוסחאות. לפני שאתה אומר שסיימת:
1. בחר 3-4 תאים עם הנוסחאות הכי מורכבות בקובץ.
2. חשב את התוצאה של כל אחד מהם בעצמך, צעד אחר צעד, בלי לסמוך על התחביר שכתבת.
3. השווה למה שהנוסחה בפועל מחזירה, וסמן כל פער.
4. אם יש פער ולו באחד מהם, תקן וחזור על התהליך מההתחלה.
