גיבוי טוב שומר על שני דברים נפרדים לגמרי: מה שאסור שיאבד, ומה שאסור שיזלוג. המודל המנטלי הפשוט הוא לשאול שתי שאלות נפרדות במקום אחת, ורוב האנשים בונים מנגנון שעונה רק על השנייה ומניחים שהוא פותר גם את הראשונה.
כשמלמדים מישהו לגבות מערכת סוכנים, ההרגל הראשון שהוא לומד הוא קובץ התעלמות שחוסם סיסמאות ומפתחות מהעלאה לרשת. ההרגל הזה נכון, ורוב האנשים עוצרים בדיוק שם. הבעיה מתגלה רק כשמסתכלים מה עוד נכנס לאותה רשימת חסימה, כי אותו קובץ שחוסם סיסמה בדיוק באותה נשימה חוסם גם תיקיות זיכרון, הקשר ותובנות שנצברו לאורך חודשים, פשוט כי מישהו סימן אותן פעם כ"קבצים זמניים" ולא חזר לבדוק את ההגדרה הזאת אף פעם. גיבוי שרץ כל לילה, נראה שלם על הנייר, ומפספס בשקט בדיוק את מה שהופך את הסוכן לשלכם: הטביעה האישית שנצברה מעל המודל הגנרי שמתחתיו.
חברת קהילה תיארה את זה בצורה שאי אפשר לשכוח: "המחשב שלי מת, ככה פתאום, ואיתו כל תיקיית הקבצים שלא נמצאים בגיבוי, שזה חודשיים." שני חודשים שהסוכן למד את האדם שמולו הם החומר הכי קשה לשחזור שיש, קשה בהרבה מקובץ קוד ששוכפל בעשרות מקומות. הבלוק השני, פחות דרמטי אבל נפוץ יותר, הוא הפוך לגמרי: אנשים חוששים שריפוזיטורי פרטי חושף הכול לרשת, ומוותרים על גיבוי מסודר מרוב פחד. פרטי אומר פרטי, ואת זה כדאי לבדוק פעם אחת, ישירות מול ההגדרות של הפלטפורמה שלכם.
הכלל שאני מלמד: מריצים שני מעגלי גיבוי. מעגל ראשון בודק מה לא נכנס לגיבוי בכלל, ומעגל שני בודק מה כן נכנס אליו. מי שבדק רק כיוון אחד בדק חצי מהסיכון (וזה השיעור שאני הכי אוהב ללמד, כי כולם בטוחים שהם כבר גיבו את הכול, עד שהם רואים את הרשימה בעצמם).
פרומפט במתנה
תבדוק את קובץ ההתעלמות שהמערכת שלי משתמשת בו לגיבוי, ותחזיר לי:
1. רשימת כל התבניות שהוא חוסם כרגע.
2. מבין הקבצים שחסומים, אילו מהם הם קבצי זיכרון, הקשר, או זהות
סוכן, ולא סיסמה או מפתח.
3. אם מצאת קובץ כזה, תגיד לי איפה הוא נמצא ולמה הוא חסום.
4. בכיוון ההפוך: תבדוק אם יש קובץ עם סיסמה, מפתח, או טוקן שכן
נכנס לגיבוי בטעות.
אל תשנה שום קובץ, רק תדווח.
גיבוי שמעולם לא בדקתם משני הכיוונים הוא הימור בלבוש של ביטוח.





